זכות השימוע היא זכות בסיסית של עובד בעת פיטורים והיא נלמדת מהלכה מחייבת של בית הדין הארצי לעבודה שהגיע בין השאר למסקנה כי עובד לא יכול להיות מפוטר סתם כך בלא שניתנה לו הזדמנות נאותה להתגונן ולטעון את טענותיו בפני המעסיק ובכלל. לפיכך עובד שוויתר בכתב על זכותו לשימוע לא יוכל לטעון לאי עריכת שימוע לאחר מכן.
אופן עריכת השימוע מכיל מספר כללי יסוד שנקבעו בפסיקה, כללים שעוסקים בעיקר בחובה להבטיח את זכות הטיעון של העובד, לדוגמה – על המעסיק להודיע לעובד זמן סביר טרם השימוע ולהזמינו לשימוע תוך העלאת עיקרי הטענות בהזמנה, כמו כן על המעסיק ליידע את העובד בדבר זכותו להיות מיוצג על ידי עו"ד או מלווה אחר במהלך השימוע, בנוסף על השימוע להיות מתועד בפרוטוקול ויש למסור עותק מן הפרוטוקול לידי העובד.
אי עריכת שימוע עשויה לגרור פיצוי משמעותי לטובת העובד בעת ניהול הליך משפטי בו דרש העובד סעד של פיצוי בגין אי עריכת שימוע, במקרים רבים מחמיר בית הדין לעבודה בעניין שימוע וניתן לומר שאי עריכתו נחשבת ל"טאבו" בבתי הדין לעבודה ולעילת תביעה מוצדקת.
לאחר קיום השימוע, על המעסיק לוודא שהעובד מקבל את מלוא התשלומים המגיעים לו לרבות פיצויי פיטורין, הודעה מוקדמת, גמר חשבון של ימי חופשה, מחלה, הבראה ושאר הזכויות הנצברות.
אי ביצוע פעולות על ידי המעסיק מקים לעובד עילה להגשת תביעה למיצוי זכויותיו.
